תפוצה, עיבוד ואחסון של יוני מגנזיום בגוף האדם:

בגוף אנושי במשקל 70 ק"ג יש בערך 24 גרם מגנזיום (ערך זה משתנה בין 20 גרם ל 35 גרם, תלוי במקור). כ 60% מכמות זו נמצאת בעצם, 29% בשרירים, 10% ברקמות רכות אחרות ורק 1% בנוזלים תוך תאיים. באורגניזמים של קשישים (מעל 60 שנה), מופחת תוכן המגנזיום ל 60-80% מהתוכן ברקמות של ילדים.
תכולת המגנזיום הגבוהה ביותר כוללת רקמות בעוצמה הגבוהה ביותר של תהליכי חילוף החומרים, כמו מוח, שרירים (כ- 9.5 מ"מ / ק"ג), לב (כ- 16.5 מ"מ / ק"ג), כבד ולמרבה הצער גם רקמת סרטן (כ- 8 מ"מ / ק"ג) . אריתרוציטים מכילים פי שלושה יותר מגנזיום (2.4-2.9 מ"מול / ל) מאשר פלזמה (0.8-1.6 מ"מול / ל). מרבית התהליכים הפיזיולוגיים התלויים במגנזיום נקבעים על ידי נוכחות הצורה המיוננת של היסוד תוך תאית.
בשל התכונות ההומאוסטטיות הגבוהות של פלזמה, מגנזיום ואלמנטים אחרים נמצאים בו בריכוז קבוע, הם קשורים גם לחלבוני פלזמה ותרכובות כימיות אחרות שקובעות את רמתן, ולכן קביעת רמות המגנזיום בפלזמה מאוד לא אמינה. למצבים רפואיים בגוף האדם השפעה מועטה על רמות האלמנטים בפלזמה, בעוד שהם משבשים מאוד את ההומאוסטזיס של אלמנטים מיוננים תוך תאיים.

ספיגת יוני מגנזיום מתרחשת בעיקר בג'ג'ומון ובאילום בהם שולטת הסביבה החומצית. הקליטה מתרחשת בשני שלבים:
• בהובלה פסיבית, המבוססת על תופעת שיפוע אלקטרוכימי;
• דיפוזיה הקלה על ידי חלבון הנשא TRPM6 (מלסטטין פוטנציאלי לקולטן) הנמצא בתאי אפיתל מעיים.
ספיגת המגנזיום מקבילה לספיגת המים. תהליך זה יעיל יותר כאשר משך הזמן שלו ארוך יותר. מידת הספיגה תלויה ישירות במידת היינון של היסודות, איזון הדיאטה והומאוסטזיס הורמונלי. ספיגת המגנזיום מהירה יותר בסביבה חומצית, כאשר תזונה עשירה בחלבונים מן החי, שומנים בלתי רווים, ויטמין B6, נתרן, לקטוז, ויטמין D, עם הפרשה נכונה של אינסולין והורמון פרתירואידי לדם. בתורו, ספיגת המגנזיום מעוכבת על ידי: אלקליזציה של הסביבה, כמה חלבונים, חלק מהשומנים, חומצות שומן רוויות היוצרות תרכובות בלתי מסיסות עם מגנזיום, סיבי מזון, חומצה פיטית הכלולה בדגנים, חומצה אוקסלית המצויה בצמחים רבים (ריבס, תרד, חמוצה), עודף סידן (ומכאן מוצרי החלב בו זמנית), אלכוהול, פלואוריד ופוספטים. יש לזכור כי חלק מהתרופות מעכבות גם את ספיגת המגנזיום.
המגנזיום הוא בדרך כלל יסוד שקשה לספוג אותו. מחושב שרק כ- 30% מהמגנזיום הנצרך על ידי בני אדם נספגים מדי יום (מתוכם 10% במנגנון דיפוזיה פסיבית). השאר נותרים מגורשים בדרכים שונות. כל מיני מחלות מעיים, המתרחבות עד אוטואימוניות משפיעות ישירות על תהליך זה.
היציבות של רמות המגנזיום ברקמות קובעת לא רק ספיגת מעיים יעילה ולא מופרעת, אלא גם את הספיגה המחודשת הנכונה של היסוד בחלק העולה של הנפרון.

מגנזיום הוא יון תוך-תאי בעיקר. יותר ממחצית המגנזיום נמצא בעצמות, כרבע הוא בשרירים וכרבע מופץ בכל הגוף, בעיקר במערכת העצבים ובאיברים עם פעילות מטבולית גבוהה, כמו הכבד, דרכי העיכול, הכליות, בלוטות האנדוקריניות. שמורת המגנזיום נמצאת ככל הנראה בעיקר בעצמות.
עם זאת, כרגע אין לנו ידע רב על מנגנוני הובלת המגנזיום לתא ושמירה על ריכוז מוגבר של יסוד זה בתאיות. עם זאת, אנו יודעים כי ספיגת המגנזיום נובעת ברובה מפיזור מקלים ותלויה בתהליכים מטבוליים והורמונאליים רבים בגוף.
ידוע כי ויטמינים B6 ו- D כמו גם אינסולין מסוגלים להגדיל את התוכן של מגנזיום תוך-תאי, שם אדרנלין או קורטיזול פועלים להפך.
הפרשת
האיבר העיקרי שמונע מגנזיום מגופנו הם הכליות. כמויות קטנות של יסוד זה מופרשות גם דרך המעיים וגם עם זיעה. הכליות אחראיות לריכוז הנכון של מגנזיום במרחב החוץ תאי.
http://www.e-manus.pl/